ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן: למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר: אשר ילדה לו. אריכות הלשון יותר מדכתיב גבי ישמעאל שם בנו אשר ילדה הגר בא בזה ללמדנו שאברהם פירסם בשעת קריאת שם שהוא בנו להוציא מלב ב״א : כאשר צוה. בע״פ הלכות מילה כדאיתא ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. כן היה לא״א כמה הלכות כמו דוקא ביום ולא בתחלת ליל שמיני: ואברהם בן מאת שנה. אבל לא כתיב עוד ושרה בת תשעים שנה שהרי כבר נהפכה לילדה: צחק עשה לי אלהים. מדה״ד עשה לי צחק היינו. כל השמע יצחק לי. פי׳ ממני כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם: ותאמר. ביארה שמבינה שכך הוא אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה מ״מ היא מבינה שהרי. מי מלל לאברהם וגו׳. כדרך המברכים שיוליד עוד בנים. והיא לא שמעה משום אדם שבאו על השמחה שיאמר לאברהם היניקה בנים היינו שתלד עוד. אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים: כי ילדתי בן לזקוניו. ולא לזקוניי אלא לזקוניו מש״ה מסתפקים וצוחקים בלבבם ע״ז: ויעש אברהם משתה גדול. כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו. אבל. ותרא שרה וגו׳. מצחק עודנו מטיל ספק לאמר כי אין הוכחה מזה שעושה אברהם להנאת אשתו האהובה לו ביותר. ע״כ נגעו הדברים עד לבה: גרש האמה הזאת ואת בנה. ובזה ידעו הכל כי יצחק בנך הוא. שהרי לא יעשה אדם גדול כאברהם לגרש בנו יחידו בשביל אהבת אשתו ולא תאמר כי אינו מן הדין להרחיק את ישמעאל שבזה יהיה נכלל העברת נחלה וירושה ומכש״כ בכורה. ע״כ אמרה. כי לא יירש בן האמה וגו׳. גם בל״ז לא יירש. א״כ מהראוי שתפרסם כן בחייך: עם בני עם יצחק. עוד יבואר לפנינו דקדוק לשון זה: על אודות בנו. שאמרה שרה ואת בנה משמע שהיא רוצה שינהג אברהם עם ישמעאל כעם בן השפחה דולדה כמותה ואינו הולך אחר האב. והוא ידע שלא כן הוא שהרי שחררה ולקחה לו לאשה. וכדכתיב לעיל ויקרא אברהם שם בנו: על הנער ועל אמתך. לא אמר הקב״ה על האמה ועל בנה. דודאי בנו הוא. ומ״מ הדין עם שרה: שמע בקולה. ולא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא לעיל וישמע אברהם לקול שרי אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל׳ ב׳ הכרח לזה הכונה: כי ביצחק יקרא לך זרע. לגבי יצחק ודאי אינו נחשב לבן כי רק הוא נקרא לך זרע: וגם את בן האמה וגו׳ כי זרעך הוא. הוא בפ״ע זרעך ודאי הוא. וא״כ לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפ״ע מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי וע׳ מש״כ לעיל ט״ז ו׳. וזהו דקדוק לשון שרה עם בני עם יצחק. ואם היתה כונת שרה לומר שישמעאל אינו נחשב לבן אברהם, אלא בן שפחה א״כ אפי׳ לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה וכמש״כ שם: וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל. ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם: תחת אחד השיחם. להגין מן השמש הבוער ומוסיף צמא: ותשב מנגד. עוד הפעם להורות שנתרחקה יותר ממטחוי קשת באשר בקשה לבכות בקול ולא רצתה שישמע הילד בכיתה שזה קשה לחולה בין אם עומד להבריא בין אם עומד למות ע״כ התרחקה עוד ותשא את קולה ותבך: באשר הוא שם. גם עד שלא שתה והיה מסוכן מצמא. שמע אלהים. והוציאהו ממחלתו: והחזיקי את ידך בו. לא תצטרך הרבה לישאנו כלל. אלא ילך ברגליו ועוד תחזיקי את ידך בו. ונכלל בזה שהוא יחזק ממנה עד שתתחזק בו. וע״ז אמר עוד כי לגוי גדול וגו׳: ויפקח וגו׳. שאע״ג שהבריא הילד מחולי הצמאון מ״מ הלא נצרך לשתות תמיד: ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל. אומן כמו גמל חמר דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע״ג שלא היה מי מלמדהו אלא בסיעתא דשמיא: ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין: אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו: ולניני. נין משמעו בן המנהיג מלכותו אחריו. ובאשר לא היה עיקר השבועה בשביל עצמו ובנו לבדו אלא עיקר השבועה היה בשביל כלל האומה והמלכות ע״כ ביקש עבור בנו יורש עצר: ולנכדי. שיהא יורש עצר: כחסד אשר עשיתי עמך. בעת שאני מלך ואתה גר בארצי ואין אני מגרש אותך. כך. תעשה עמדי. בעת שיהא הארץ בידכם לא תגרשו אותנו מכל וכל מן הארץ. ותתנהג עמנו במדת החסד ואהבה כמו שהיו המה עם אברהם: אנכי אשבע. הי׳ לאברהם לומר כן אעשה אבל דייק בדבריו שישבע. ומובן שלא יפרש שם אלהים. ומ״מ חל השבועה כמו שנשבע בשם אלהים. כיון שאבימלך מדבר עמו בזה הוי כעסוק באותו ענין דאי׳ במס׳ מע״ש ובקידושין ד״ו שא״צ לפרש ומש״ה טוב שלא לפרש את השם בחנם וגם באמת הנשבע סתם הוי שבועה כמ״ש להלן כ״ד ג׳. וכן כתיב ביוסף וישבע לו. ולא פירש אבימלך השבעה לי באלהים אלא לאפוקי שלא יפרש בנו האהוב ביותר כמ״ש לעיל: אשר גזלו עבדי אבימלך. לא אמר אשר גזלו ממני. שלא בא להוכיח על העול שעשה עם אברהם אלא על מיעוט מורא אלהים אשר הוא מבקש שישבע בשמו. שהרי עבדי אבימלך גזלו באר וידוע דמשמעות עבדי אבימלך אינו סתם אנשי פלשתים אלא שריו ועבדיו מנהיגי מדינה וא״כ ה״ז הוכחה שאין יראת אלהים גם בלב אבימלך: לא ידעתי מי עשה. לא התנצל לומר לא ידעתי מזה אלא לא ידעתי מי עשה וגו׳ שהרי עיקר ההוכחה הוא על אשר נעשה גזלה ע״י עבדי אבימלך ע״ז השיב שלא ידע מי עשה הגזלה. אולי בא אדם קטן בשם עבדי אבימלך ושיקר: וגם אתה לא הגדת לי. או אז הייתי חוקר ודורש ממי יצא העול: וגם אנכי לא שמעתי. מעיקר הגזילה לא די שלא ידעתי אם יצא מעבדי אפילו מעיקר המעשה לא שמעתי שאבוא לחקור ע״ז. ושמעתי לפרש כי וגם אתה לא הגדת לי. הוא דבר המלך לפיכל. כתמה עליו מדוע לא הגדת לי. והשיב פיכל וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום: ויכרתו שניהם ברית. לבד השבועה בה׳ שהי׳ אח״כ כרתו ברית אהבה שאם יעבור אחד ה״ז חוטא בין אדם לחבירו: כי את שבע כבשות וגו׳. ולקח מספר שבע דוקא ולא מספר אחר ומפרש. על כן קרא וגו׳ כי שם נשבעו שניהם. ואם הי׳ נותן סך כבשים במספר אחר וקורא הבאר ע״ש אותו מספר היה מקום לחוש שיגזלו ויקראוהו בשם אחר. אבל מספר שבע ידע אשר יהי נשמר היטב כאשר שם נשבעו שניהם וזה יהי׳ לזכר גם על מספר שבע כבשות שקבל אבימלך מא״א וע״ע להלן כ״ו ל״ג: ויכרתו ברית בבאר שבע. אחר שנשבעו בשם אלהים וחל שם קדושה חזרו וכרתו ברית עוד הפעם כמו שעשו דוד ויהונתן משום חזוק הדבר ה״נ כאשר חלה קדושת המקום חזרו וכרתו ברית שם: וישובו אל ארץ פלשתים. לא שבו תחלה לגרר בית דירת אבימלך אלא משם הלכו בכל הארץ לבשר את העם משבועה זו כי היתה נכבדת בעיני העם מאד. וע״ע להלן כ״ו כ״ו: ויטע אשל וגו׳ ויקרא שם וגו׳. כאן קיים דבר ה׳ והיית לאב המון גוים וכמ״ש לע״ל ע״כ נטע אשל להקריא גם לפני עוברים ושבים שלא יוכל לגיירם וללמדם תורה מ״מ ידעו עכ״פ כי ה׳ אל עולם. ולזה התכלית יצא מחברון למקום מרובה באוכלסין:
